נשוחח קצרות על הדמיון בינינו (לכולנו יש ראש, גוף, עיניים, פה ועוד) ועל השוני בינינו (גובה, צבע שער, צבע עור ועיניים, תווי פנים ועוד). מה היה קורה אילו כולנו היינו דומים בכל? למה קל יותר לזהות אנשים מלפנים מאשר מאחור?
נשתמש במראה אישית. נצייר את מה שאנחנו רואים כשמתבוננים במראה. נעלה את השאלה האם אפשר להשתמש במראה כדי לראות גם מה קורה בגבנו ומאחורינו. מה היה קורה אילו היו לנו עיניים גם בגב? נכין דיוקן אישי.
נספר בקצרה את הדו-שיח של האם החורגת עם המראה באגדה המפורסמת "היפהפייה הנרדמת". נמציא שאלות שהיינו רוצים לקבל תשובה על איך אנחנו נראים.
נספר את הסיפור העממי על הויכוח הלוהט בין המראה לבין המים. אלה רבו זה עם זה מי מהם יעיל יותר, אמין יותר ודייקן יותר. צעקה המראה: "אני!… אני!… אני!…". שאלו המים את המראה הצעקנית: "וכאשר יש לכלוך כלשהו על הפנים, מה את עושה?" ענתה המראה: "אני אומרת… לא אומרת… אני צועקת!" "אה" – אמרו המים השקטים – "אנחנו לא צועקים, אנחנו מנקים…"
נתבונן בתמונה "לקראת יציאה"[1] מאת הצייר הישראלי אביגדור אריכא. במבט ראשון קשה לקבוע אם זהו גבר או אישה. הדמות לובשת מעיל גשם אפרפר וחובשת כובע שחור. מעל לצווארון המעיל מבצבץ כתם אדום, ספק חולצה ספק צעיף, אבזם המעיל אינו סגור אלא אחוז ברשלנות. הדמות מחזיקה בידה הימנית מראה עגולה קטנה והיא מתבוננת בה. במראה משתקף קטע מפני הדמות, שהבעתה רצינית ובוחנת. הרקע מסביב אחיד, שטוח ובלתי מוגדר. איננו יכולים לזהות את הסביבה שהדמות נמצאת בה. את רוב שטח התמונה תופס המעיל, המתואר מאחור.
נקרא את השיר "מי שמביט" (מתוך: "הכבש השישה-עשר: שירים וסיפורים לילדים", יהונתן גפן, הוצאת דביר, ת"א: 1992). נשוחח קצרות על מה היינו אומרים למישהו שמביט בנו מלפנים.
נקרא את השיר "והילד הזה הוא אני" ("גן סיפור" בחולון) מאת יהודה אטלס ונשוחח עליו קצרות.
[1]לקראת יציאה , ציור, 1981, אביגדור אריכא. בתוך: ציורים נבחרים 1953 – 1998, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1998,ע' 50. מופיע גם בתקליטור שירים בתערוכה.
